כבר בראשית ימי הבית הראשון אנו עדים להשפעה הולכת וגוברת של המעצמות האזוריות על גורלה של ירושלים. פרעה שישק פלש לארץ בשלהי המאה ה-10 לפסה"נ, ובמאה ה-9 לפסה"נ התעצם כוחה של אשור. במחצית השניה של המאה ה-8 לפסה"נ, לאחר שממלכת ישראל מרדה נגד האשורים כבשו אלה את ישראל ואת בירתה שומרון והביאו את קיצה של הממלכה הצפונית בשנת 720 לפסה"נ. מלך יהודה, אחז, נמנע מלמרוד כנגד האשורים וכך הציל את ממלכתו מגורל דומה לזה של ממלכת ישראל אך יהודה, כמו המרחב כולו, נאנקה תחת עולו הקשה של השלטון האשורי. למרות זאת, הגיעה ירושלים בתקופה זו לשיא גודלה ובמישור הפנימי ביצע חזקיהו רפורמות דתיות שביצרו את מעמדם של ירושלים והמקדש. בשנת 705 לפסה"נ הנהיג חזקיהו מרד אזורי (בשיתוף הבבלים) נגד האשורים. הוא הכין את ירושלים למצור באמצעות בניית חומה חדשה ("החומה הרחבה" סביב הגבעה המערבית) וחצב מנהרת מים שהוליכה את מי מעיין הגיחון אל בריכת השילוח בין החומות. במערכה שהתפתחה בשנים הבאות הכניעו האשורים את המורדים וגם חזקיהו נאלץ לקבל את עולם מחדש ולשלם מס כבד, לאחר שערי יהודה נכבשו וחרבו. באירועים דרמטיים אלה מתבלטת דמותו של הנביא ישעיהו שתמך במהלכיו הפוליטיים של חזקיהו והבטיח שהלא יאמן יקרה: בירת ממלכת יהודה, ירושלים, לא תיפול ביד האשורים. הצלתה המופלאה של ירושלים מיד סנחריב, שהיתה אירוע חסר תקדים, נחרתה בתודעת בני התקופה ושיקפה בעיניהם את מעמדה המיוחד כעיר הקודש והמקדש הזוכה להגנה מיוחדת מן האל.