ממלכת יהודה שמרדה בסנחריב מלך אשור בימי חזקיהו ניצלה אמנם מהשמדה, אך נותרה תחת שליטה אשורית בדורות הבאים. גבולותיה העירוניים של ירושלים נשארו פחות או יותר קבועים, והעיר כללה את הר הבית, עיר דוד והגבעה המערבית. בסוף המאה ה-7 לפסה"נ, בימי יאשיהו, נכד חזקיהו, שהמשיך את רוח הרפורמות הדתיות של סבו, נקלעה יהודה למאבק גיאופוליטי בין מצרים, אשור והכוח העולה – בבל. בסופו של מאבק זה תפסה האימפריה הבבלית את מקומה של אשור כמעצמה אזורית וגם ירושלים באה תחת עול הבבלים.

בזמן הקצר שנותר עד חורבנה של ירושלים בידי הבבלים ניסו מלכי יהודה, יהואחז, יהויקים, יהויכין וצדקיהו לתמרן בין שני הכוחות האדירים שחבקו את יהודה: מצרים ובבל. בתוך הדרמה ההיסטורית עולה דמותו של הנביא ירמיהו  הנרדף על ידי יריביו הפוליטיים המביאים להשלכתו לבור הכלא, אך מתעקש להוכיח את מלכי יהודה ודורש מהם לקבל את מציאות השיעבוד לבבלים ולא לצאת כנגד רצון האל. חזונותיו של ירמיהו משמשים כלי רב ערך להכרת אירועי התקופה מנקודת מבטו של הנביא. מלך בבל מגיב בחומרה לנסיונות ממלכת יהודה להתנער משלטונו. ב-598 לפסה"נ הוא עולה על ירושלים ומגלה חלק מתושבי יהודה ואת מלכה, יהויכין. אך רוחות המרד לא דעכו וכעבור כעשר שנים שוב מורדת יהודה כנגד הבבלים. בשנת 586 לפסה"נ, בימי המלך צדקיהו, כבשו הבבלים את ירושלים והעלו את בית המקדש הראשון באש.